<h1>ספר החינוך מצוה רל"ו</h1>
<h2>דף עד.</h2>
שנמנענו מרכילות, שנאמר [ויקרא י"ט] לא תלך רכיל, והענין הוא שאם נשמע אדם מדבר רע בחבירו שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר כך וכך, אלא אם כן תהיה כונתינו לסילוק הנזקין ולהשבית ריב. ואמרו זכרונם לברכה בפירוש רכיל, רך לזה וקשה לזה, דבר אחר, לא תהא כרוכל, מטעין דברים והולך. משרשי המצוה כי השם חפץ בטובת הבריות אשר ברא וצונו בזה כדי להיות שלום בינינו כי הרכילות סבה לריב ומצה. פרטי המצוה ורוב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה על הרכילות ועל לשון הרע שותפו יתבארו במקומות מהתלמוד ובמדרשות בפיזור. ובפירוש אמרו [ערכין ט"ו ע"ב] בלשון הרע שממית האומרו והמקבלו, והנאמר עליו, והמקבלו יותר מכולן. והזהירו הרבה עליו עד שאמרו דרך משל [ב"מ נ"ט ע"ב] מאן דאית זקיפא ברוקתיה לא לימא ליה זקוף ביניתא. ואמרו [ערכין ט"ז ע"א] כי בכלל אבק לשון הרע הוא המשבח חבירו בפני שונאו, שנאמר [משלי כ"ז] מברך רעהו וגומר. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ורגל על לשונו עובר על לאו, והוא כעובר על מצות מלך ואין בו מלקות, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה. וכמה שלוחים למקום להלקות מלבד רצועה של עגל ושל פרות. ואף על פי שאין בלאו הזה מלקות לפי שאין בו מעשה, פעמים שיש בו אפילו חיוב מיתה כידוע בדין מוסר, וזה הדין התירו חכמים לעשות אפילו בחוצה לארץ לתיקון העולם, מוטב ימות איש אחד ולא יזיק ויאבד לרבים גופם או אפילו ממונם.
ואכתוב לך בני מעט ממה שיש בגמרא בענין זה, ואם תזכה לדעת תראה הכל במקומו. גרסינן בפרק הגוזל בתרא [ב"ק קט"ז ע"ב], ההוא גברא דאחוי כריא דחיטי דבי ריש גלותא חייביה רב נחמן לשלומי, וטעמא משום דינא דגרמי, ודוקא שהראה מעצמו אבל מתוך האונס פטור, וכדתניא [שם קי"ז ע"א] ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור, ופירשו מורינו זכרונם לברכה דלא סוף דבר אנסוהו בגופו אלא אפילו אנסוהו בממון שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חבירו והראהו פטור, דכל מראה על ידי אונס פטור ואינו חייב אלא במראה מעצמו, וכן כתב הרב רבי אברהם בר רבי דוד זכרונו לברכה. ואם נשא ונתן ביד חייב, ואפילו על ידי אונס נפשות. ואם תאמר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, יש לומר מי אמרינן ליה ימות, ולא יתן, וישלם קאמרינן ליה ולא יציל עצמו בממון חבירו, ואפילו בנרדף שהיה בורח מפני רודף ושבר כלים חייב ואף על פי שלא שברן בכוונה אלא בלא כוונה ובשעה שהיה בורח להנצל, וכל שכן נשא ונתן ביד שחייב בתשלומין. ואם לאחר שהראה מתוך האונס ונשא ונתן ביד משעה שהראה רואין את הדבר כאלו נשרף ושוב אינו מתחייב עליו משום נשא ונתן, ומשום שהראה נמי אינו חייב כיון שהראה מתוך האונס כדכתיבנא. והכי אמרינן התם, ההוא גברא דאחוי חמרא דרב מרי ורב פנחס בני דרב פפא, פירוש מתוך האונס, אמרי ליה דרי ואמטי, דרא ואמטי, ואסיקנא דכיון דאוקמינהו עילויה מיקלא קליא ושוב אינו מתחייב עליו. והיכא דהראה מעצמו בלא טענת אונס חייב מיתה ותשלומין, דגרסינן התם, ההוא גברא דהוה בעי דנחוי בי תבנא דחבריה אתא לקמיה דרב אמר ליה רב לא תעביד הכי, כלומר התרה בו, לא הוה צאית, הוה יתיב רב כהנא קמיה דרב קם רב כהנא שמטיה לקועיה, כלומר הרגו, והכי מוכח הא דאמר ליה רב לרב כהנא האידנא מלכותא דפרסאי היא וקפדי אשפיכות דמים. ואמרינן נמי בגמרא [ב"ק קי"ט ע"א] גבי מאי דאיבעיא לן ממון מוסר אם מותר לאבדו, ומהדרינן ליה לא יהא ממונו חמור מגופו, אלמא דגופו מותר לאבדו, מיהו דוקא בשעת מעשה ועל ידי התראה, וכמעשה דרב כהנא, ואינו צריך שיקבל עליו התראה כשאר חייבי מיתות. ומי שמוחזק למסור נראה שהוא כמותרה ועומד, ומותר להורגו בכל שעה. ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה [חובל ומזיק פ"ח ה"י—י"א] שכתב בדין מוסר כך הוא, כיון שאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי זה התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסור מצוה להורגו וכל הקודם להורגו זכה. עשה המוסר אשר זמם ומסר, יראה לי שאסור להורגו אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים, עד כאן לשון הרב, הצריך התראה למי שאינו מוחזק למסור ושיקבל התראה, ולמי שהוא מוחזק למסור נראה מתוך דבריו שאינו צריך התראה, ואין המוסר יכול לומר בשביל שפלוני מיצר לי אני מוסרו ביד גוים שאין זה פוטרו מעונשו, אבל המיצר לציבור מותר לציבור למוסרו ביד גוים, וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה. ואסור לאבד ממון מוסר משום רשע יכין וצדיק ילבש כדאסיקנא בפרק הגוזל.
